סעיף 12 באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, שישראל חתומה עליה, קובע כי "מדינות החברות באמנה מחויבות להבטיח לילד אשר מסוגל לחוות דעה משל עצמו את הזכות להביע דעה זו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, וזאת תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו"
סעיף זה מדגים את השינוי ביחס אל הילד בעשורים האחרונים, לפיו הילד נחשב כשווה בין שווים, בעל זכויות לכבוד, להגנה ולחיים מלאים, להבעת רגשותיו ודעותיו וקבלתם כבעלי ערך.
במקרה של גירושין בו יש להכריע בין ההורים בשאלת המשמורת העיקרית עולה לפעמים שיקול רצון הילד. יש משמעות לגיל הילד, לבשלותו הרגשית והקוגניטיבית, ולגורמים נוספים במשקל המיוחס לדעתו.
ההקשבה לרצונו של הילד נובעת מעיקרון טובת הילד הקובע כי בהכרעות הנוגעות למשמורת ולילדים במסגרת הגירושין הקו המנחה יהיה טובתו של הילד, ומביט ביכולתם של ההורים לספק לילד את צרכיו הרגשיים, הגופניים, הכלכליים והחברתיים והנפשיים בצורה מיטבית. לפי עיקרון טובת הילד ההנחה היא כי רצונו משקף את טובתו, אף שלעיתים נראה שאין הדבר כך (בהמשך המאמר נתעכב על נושא זה).
כיום במדינת ישראל הגישה הרווחת והמעוגנת בחוק היא כי בהיעדר הסכמה בין ההורים תקבל האם את המשמורת על ילדיה בהיותם מתחת לגיל שש. מעל לגיל זה בוחן בית המשפט כל מקרה לגופו ומחליט על פי הנסיבות השונות את זהות ההורה המשמורן, וגם כאשר ישנה הסכמה בין ההורים בודק בית המשפט האם ההסכמה היא לטובת הילד. חלק נכבד מהחלטת בית המשפט עשויה להיות מבוססת על רצון הילד, אם כי לא באופן בלעדי. שיקולים נוספים הנלקחים בחשבון הם גילו של הילד, מצבו הרגשי והגופני, מידת המסוגלות ההורית של ההורים, קשריו עם הוריו ודמויות דומיננטיות אחרות בחייו,
מובן כי לגיל הילד יש משמעות במשקל המיוחס לדעתו – אין דומה נער בן 15 לילד בן 6. כמו כן ניתן משקל למידת בגרותו ויכולתו לשיקול דעת רציני ורציונלי. בדרך כלל ניתן לומר כי החל מגיל 10 ניתן משקל ביותר לרצונו של הילד. כמו כן יש הבדל בין העדפה כלשהי להתנגדות נחרצת של הילד לשהות עם אחד הצדדים. בית המשפט ימנה מומחים (פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וכו') שידווחו מהו רצון הילד, ולעיתים ייפגש השופט עם הילד בארבע עיניים, ויברר עימו את רצונו, עד כמה נחוש הוא בדעתו, מהי מידת בשלותו, הבנתו ויכולתו להחליט בעניין שכזה, וגם יבדוק האם הופעלה השפעה מבחוץ על רצונו של הילד, ואם אין זהו רצונו האמיתי והאותנטי.
מקרים בהם ההכרעה לא תינתן על פי רצון הילד הם מקרים בהם רצונו יפעל לרעתו באופן מובהק, ובמקרים בהם נראה כי רצון הילד מושפע מהסתה של אחד ההורים.
מקרים נוספים הם אלו בהם טובת הילד כיום אינה מתיישבת עם טובת הילד העתידית לטווח הרחוק, כפי שרואה אותה בית המשפט.
לעיתים יכריע בית המשפט על פי רצון הילד גם אם אינו עולה בקנה אחד עם טובתו כפי שזה נראה על פניו, כמו למשל במקרה בו המסוגלות ההורית של אחד ההורים נחשבת לפחותה על פי פרמטרים שונים, אך הקשר עם הילד אמיץ יותר והילד נחוש בדעתו לשהות עימו.
יש לזכור כי הכרעת בית משפט לגבי משמורת ילדים אינה סופית וסגורה לתמיד. יש אפשרות לפתוח אותה ולדון בה מחדש עם שינוי בגורמים שונים, בחלוף הזמן.
כבר בראשית הליכי הגירושין בין בני הזוג מתבקשת, כעניין ברור מאליו, הכרעה בשאלה בידי מי יוחזקו הילדים לאחר הפירוד בין הוריהם. כל אחד מההורים זכאי להגיש לבימ"ש למשפחה תביעת משמורת שבה הוא תובע כי הילדים יישארו בחזקתו ויתגוררו עמו לאחר הפירוד. בדרך כלל ימנה ביהמ"ש פקידת סעד לשם בדיקה ומתן חוות דעת בשאלה מי מבין ההורים הוא המתאים ביותר להיות ההורה המשמורן. במקרים המתאימים יוסיף ביהמ"ש וימנה מומחה בתחום בריאות הנפש לצורך ביצוע בחינה מעמיקה יותר של מסוגלותם ההורית של ההורים. יודגש כי בחוק גם קיימת קביעה כללית (הניתנת לסתירה), כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם. בדרך כלל, קובע ביהמ"ש כי הילדים המשותפים יהיו במשמורת האם למרות שיש מקרים יוצאי דופן שבהם יקבע ביהמ"ש כי הילדים יהיו בחזקת האב וזאת בדר"כ בעקבות חוות דעת חד משמעית של פקידת הסעד ו/או המומחה למסוגלות הורית.
מהי סמכות מקבילה של בית הדין הרבני?
כאמור הסמכות לדון בתביעות הנ"ל הנן בידי בימ"ש למשפחה. אולם, בתנאים מסויימים גם ביה"ד הרבני יכול לדון בתביעות אלה. במסגרת תביעה לגירושין המוגשת לביה"ד, ורק במסגרת תביעת לגירושין, ניתן לצרף ולכרוך את התביעות הנ"ל: משמורת ילדים, מזונות אשה ותביעות רכוש, ולהגישן כחלק מתביעת הגירושין לביה"ד הרבני. יודגש כי ישנם תנאים מקדמיים שצריכים להתקיים על מנת שביה"ד יהיה מוסמך לדון בתביעות המצורפות ובהם התנאי העיקרי שתביעת הגירושין וצירוף יתר התביעות נעשו מתוך רצון וכוונה אמיתיים להתגרש ולא רק ממניעים טקטיים ומוך רצון לרכוש יתרונות על פני בן הזוג האחר. עוד יודגש כי מזונות ילדים לא ניתנים לצירוף וכריכה לתביעת גירושין והם תמיד יהיו בסמכות ביהמ"ש למשפחה.
מהי תביעה למזונות ילדים?
כשקיים סכסוך בין בני זוג, זכאית האשה להגיש בכל עת לבימ"ש למשפחה תביעה נגד בעלה לתשלום למזונות ילדים. תביעה זו הנה תביעה לחייב את הבעל לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכלכלתם ובגידולם של הילדים והיא כוללת את כל הצרכים להם זקוקים הילדים החל ממזון, דרך לבוש, לימודים, בריאות, וכלה בדיור והוצאות החזקת דיור. ככלל, עפ"י החוק החל כיום על יהודים, חובת תשלום מזונות לילדים המשותפים, ככל שמדובר בצרכים הכרחיים, חלה באופן בלעדי על הבעל. יודגש כי קיימים מקרים ומצבים שבהם תחול על האם חובה להשתתף במזונות הילדים, כמו למשל במקרה שמדובר בילדים שמעל גיל 6 שנים, וכאשר האם עובדת ומשתכרת בשיעור שמעבר לנדרש לכיסוי צרכיה שלה.
מהי תביעה לשיתוף וחלוקת רכוש?
כל אחד מבני הזוג זכאי להגיש לביהמ"ש למשפחה תביעה לקבוע כי רכוש וזכויות מכל סוג שנצברו במשך שנות הנישואין ע"י בן הזוג השני הוא רכוש משותף ו/או במקרים המתאימים תביעה הפוכה, לקבוע כי רכוש מסויים אינו רכוש משותף (למשל רכוש שהגיע לבן הזוג בירושה). בתביעה זו ניתן גם לבקש לפרק את השיתוף ברכוש שבין בני הזוג ולחלקו ביניהם בין בדרך של מכירה בין בדרך אחרת של חלוקה.
