בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת, בפברואר 2014, לגבי עירעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, שינה בית המשפט הסדרי משמורת בין ההורים.
קטין בן 4 וחצי חי עם שני הוריו באזור הצפון, בהסדר של משמורת משותפת. בעקבות מעבר של האם למרכז הארץ השתנה המצב והיה צורך בהגדרה מחדש של הסדרי משמורת על הילד. פסיקתו של בית המשפט, לאור חוות דעת מקצועית שבחנה את המסוגלות ההורית והיחסים בין ההורים והילד מזוויות שונות, היתה לתת את המשמורת על הקטין בידי אביו.
הנימוקים להכרעה היו כי לפי התסקיר שנערך נמצא כי האב מממש את הורתו במידה רבה יותר מהאם, כמו כן החלטתה של האם להעתיק את מקום מגוריה ועבודתה למרכז הארץ פועלת לחובתה, וכן עבודתה גורמת לה להיות מחוץ לבית שעות רבות על חשבון זמן עם הילד. בנוסף, יש משקל לעניין המגדרי – מכיוון שהילד בן ניתנת עדיפות למשמורת בידי האב. טיעון נוסף שהעלתה האם הוא חזקת הגיל הרך, הטוענת כי ישנה עדיפות למשמורת של האם במקרה של ילדים קטנים. אולם המומחה מטעם בית המשפט נקט בגישה המתפתחת בשנים האחרונות, אשר גם ועדת שניט נתנה לה ביטוי, התומכת בביטול חזקת הגיל הרך.
המערערת – אם הילד- טענה בין השאר כי אין לראות במעבר למקום מגורים אחר משום הוכחה למסוגלות הורית נמוכה יותר. בנוסף טענה כי שינתה את שעות עבודתה כך שתהיה פנויה יותר לשהות עם הילד.
בית המשפט לערעורים התייחס לטיעונים השונים ומצא כי לחלקם אין תוקף. הטענה כי העתקת מקום המגורים היא ראייה לפגם במסוגלות ההורית אינה מקובלת. ישנה לגיטימיות למעבר דירה לצורך שיפור התנאים התעסוקתיים והחברתיים, וזה אף יכול לתרום לרווחת הילד בטווח הארוך.
בית המשפט הדגיש כי גם אם האסכולה המתנגדת לחזקת הגיל הרך רחבה היא וחזקה, עדיין כיום נשארה החזקה עומדת על כנה ואין להתעלם ממנה. על פי סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שנחקק בשנת 1962 בארץ, קובע כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. נמצא כי גם לאם יש מסוגלות הורית טובה ומספקת, ויש להתייחס לחזקת הגיל הרך במקרה הזה.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור של אם הילד, וקבע כי המשמורת על הילד תימסר לידיה. הסדרי ראיה עם האב ייקבעו בבית המשפט לענייני משפחה.
כבר בראשית הליכי הגירושין בין בני הזוג מתבקשת, כעניין ברור מאליו, הכרעה בשאלה בידי מי יוחזקו הילדים לאחר הפירוד בין הוריהם. כל אחד מההורים זכאי להגיש לבימ"ש למשפחה תביעת משמורת שבה הוא תובע כי הילדים יישארו בחזקתו ויתגוררו עמו לאחר הפירוד. בדרך כלל ימנה ביהמ"ש פקידת סעד לשם בדיקה ומתן חוות דעת בשאלה מי מבין ההורים הוא המתאים ביותר להיות ההורה המשמורן. במקרים המתאימים יוסיף ביהמ"ש וימנה מומחה בתחום בריאות הנפש לצורך ביצוע בחינה מעמיקה יותר של מסוגלותם ההורית של ההורים. יודגש כי בחוק גם קיימת קביעה כללית (הניתנת לסתירה), כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם. בדרך כלל, קובע ביהמ"ש כי הילדים המשותפים יהיו במשמורת האם למרות שיש מקרים יוצאי דופן שבהם יקבע ביהמ"ש כי הילדים יהיו בחזקת האב וזאת בדר"כ בעקבות חוות דעת חד משמעית של פקידת הסעד ו/או המומחה למסוגלות הורית.
מהי סמכות מקבילה של בית הדין הרבני?
כאמור הסמכות לדון בתביעות הנ"ל הנן בידי בימ"ש למשפחה. אולם, בתנאים מסויימים גם ביה"ד הרבני יכול לדון בתביעות אלה. במסגרת תביעה לגירושין המוגשת לביה"ד, ורק במסגרת תביעת לגירושין, ניתן לצרף ולכרוך את התביעות הנ"ל: משמורת ילדים, מזונות אשה ותביעות רכוש, ולהגישן כחלק מתביעת הגירושין לביה"ד הרבני. יודגש כי ישנם תנאים מקדמיים שצריכים להתקיים על מנת שביה"ד יהיה מוסמך לדון בתביעות המצורפות ובהם התנאי העיקרי שתביעת הגירושין וצירוף יתר התביעות נעשו מתוך רצון וכוונה אמיתיים להתגרש ולא רק ממניעים טקטיים ומוך רצון לרכוש יתרונות על פני בן הזוג האחר. עוד יודגש כי מזונות ילדים לא ניתנים לצירוף וכריכה לתביעת גירושין והם תמיד יהיו בסמכות ביהמ"ש למשפחה.
מהי תביעה למזונות ילדים?
כשקיים סכסוך בין בני זוג, זכאית האשה להגיש בכל עת לבימ"ש למשפחה תביעה נגד בעלה לתשלום למזונות ילדים. תביעה זו הנה תביעה לחייב את הבעל לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכלכלתם ובגידולם של הילדים והיא כוללת את כל הצרכים להם זקוקים הילדים החל ממזון, דרך לבוש, לימודים, בריאות, וכלה בדיור והוצאות החזקת דיור. ככלל, עפ"י החוק החל כיום על יהודים, חובת תשלום מזונות לילדים המשותפים, ככל שמדובר בצרכים הכרחיים, חלה באופן בלעדי על הבעל. יודגש כי קיימים מקרים ומצבים שבהם תחול על האם חובה להשתתף במזונות הילדים, כמו למשל במקרה שמדובר בילדים שמעל גיל 6 שנים, וכאשר האם עובדת ומשתכרת בשיעור שמעבר לנדרש לכיסוי צרכיה שלה.
מהי תביעה לשיתוף וחלוקת רכוש?
כל אחד מבני הזוג זכאי להגיש לביהמ"ש למשפחה תביעה לקבוע כי רכוש וזכויות מכל סוג שנצברו במשך שנות הנישואין ע"י בן הזוג השני הוא רכוש משותף ו/או במקרים המתאימים תביעה הפוכה, לקבוע כי רכוש מסויים אינו רכוש משותף (למשל רכוש שהגיע לבן הזוג בירושה). בתביעה זו ניתן גם לבקש לפרק את השיתוף ברכוש שבין בני הזוג ולחלקו ביניהם בין בדרך של מכירה בין בדרך אחרת של חלוקה.
