אחד המקרים המורכבים ביותר בעולם דיני המשפחה הוא נושא מסורבות הגט ושאלת חיוב הבעל בגירושין.
על פי ההלכה הגבר הוא זה שיכול לתת את הגט, כלומר להתגרש מהאשה. בעקבות כך נקבעו הלכות שונות שתפקידן להגן על האישה וזכויותיה. בין ההלכות ישנן כאלה שמעכבות ומונעות מהבעל לגרש את אשתו בקלות יתרה, כמו גם תקנת הכתובה, שהיא מסמך המחייב את הגבר לשלם לאשתו המגורשת סכום כסף מסויים הנקבע מראש בעת הנישואין. בנוסף, ישנה תקנת חרם דרבנו גרשום שהתקבלה בקרב יהודי עדת אשכנז ומונעת מגבר להתגרש ללא הסכמת האישה ולשאת שתי נשים.
בישראל, ענייני הנישואין והגירושין של יהודים אזרחי המדינה נמצאים בידי בתי הדין הרבניים, על פי חוקי ההלכה. וכך, עולה השאלה – מה קורה כאשר האישה היא זו שמבקשת להתגרש.
סרבנות גט היא מצב בו, על פי היהדות, הבעל מסרב לתת גט לאשתו. מניעים עיקריים של סרבנות גט כיום הם מה שמכונה "סחטנות גט", כלומר סרבנות על מנת להשיג תנאים שונים מהאישה, נקמנות או עניין רגשי כלפי בת הזוג, או בעייה עקרונית הלכתית (כמו לדוגמה כאשר הבעל המיר את דתו). אדם מוגדר כמסורב גט, על פי מערכת בתי הדין הרבניים, במידה והגיש תביעת גירושין ולא קיבל גט כעבור שנתיים בשל סירוב בן הזוג. גם אישה וגם גבר יכולים להיות סרבני גט, ועל פי סקר בתי הדין הרבניים היחסים בין המינים כמעט שווים מבחינת מספר הסרבנים.
אולם, במקרים אלו מצבן של הנשים מורכב יותר, מכיוון שקיימת אי סימטריה מבחינת ההלכה במעמדם של הגברים והנשים במצב סרבנות גט. אישה מסורבת גט שקיימה יחסי אישות עם גבר אחר נקראת נואפת, ובמקרה שנולד ילד, אותו ילד נחשב לממזר, וכפסול חיתון. ואילו גבר מסורב גט יכול לחיות חיי אישות עם אשה אחרת ואף להוליד עמה ילדים, אם כי אינו רשאי להתחתן איתה בנישואין הלכתיים.
ניתן לכפות על הגבר לתת גט רק בנסיבות מסויימות ביותר, שחלקן אף נתונות במחלוקת (כגון סיבה כלכלית, כאשר הבעל אינו מפרנס, או בעיית דחייה פיזית של הבעל על ידי האישה). מהן אותן נסיבות? מה קורה כאשר מתעוררת סיבה אחרת שאינה נמנית על הנסיבות המסויימות הללו? בנוסף לכך, מתעוררת השאלה כיצד אפשר לכפות על הגבר לתת את הגט? בימים עברו היו "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני". כיום, כמובן, בית הדין כבר לא נוהג להכות בעלים, אם כך אלו כלים יש בידי הרשויות לחייב את הבעל בגט?
שאלות אלו משפיעות גם על יחסי הממון המשפחתיים. על פי החוק חלוקת הרכוש בין בני הזוג אמורה להתבצע ביום מתן הגט. עניין זה הופך לבעייתי כאשר הבעל הוא בעצם זה שמועד מתן הגט נתון בידיו. בעיה זו ניתנת לפיתרון בעזרת הסכמי ממון והסכמים קודם לנישואין אשר אינם תולים את זמן חלוקת הרכוש במועד הגט.
ישנם פתרונות שונים ודרכים מגוונות להתמודד עם סרבנות ולחייב את הבעל בגירושין. נזכיר בקצרה כמה מהם, בעיקר מתוך המנגנון האזרחי של דיני המשפחה:
הסכם ממון, או הסכם טרום-נישואין – אשר מסדיר את חלוקת הרכוש ומונע את הבעיות הכלכליות הנובעות מסרבנות. ישנו גם "הסכם לכבוד הדדי" אשר נחתם על ידי בני הזוג קודם לנישואיהם, ובא להסדיר את הבעיה של סרבנות גט, בעיקר על ידי סעיפים ממוניים.
תביעות אזרחיות כנגד סרבני הגט – בתי המשפט לענייני משפחה הכיר סרבנות הגט כעוולת רשלנות נזיקית. במקרים מסויימים ניתן לקבל פיצוי כספי על סרבנות גט. הבעייה העיקרית במקרים אלו היא שגט הניתן בעקבות פסק דין נזיקי עלול להיחשב כגט מעושה, כלומר גט שניתן בניגוד לרצון הבעל. גט כזה אינו כשר והגירושין אינם תקפים.
סנקציות שונות המופעלות על הבעל ומטרתן להפעיל עליו לחץ לתת גט. בין הסנקציות הקיימות: שלילת רשיון נהיגה ואף כליאה. (ישנן סנקציות שיכולות להיות מופעלות על פי תקנת רבנו תם, שהן סנקציות חברתיות יותר ומטילות על הבעל מעין חרם ונידוי חברתי). גט המושג בעקבות סנקציות אלו, כאשר הן מוטלות מטעם בית הדין, אינו נחשב ל"גט מעושה" שהושג כנגד רצון הבעל, והגירושין תקפים.
כבר בראשית הליכי הגירושין בין בני הזוג מתבקשת, כעניין ברור מאליו, הכרעה בשאלה בידי מי יוחזקו הילדים לאחר הפירוד בין הוריהם. כל אחד מההורים זכאי להגיש לבימ"ש למשפחה תביעת משמורת שבה הוא תובע כי הילדים יישארו בחזקתו ויתגוררו עמו לאחר הפירוד. בדרך כלל ימנה ביהמ"ש פקידת סעד לשם בדיקה ומתן חוות דעת בשאלה מי מבין ההורים הוא המתאים ביותר להיות ההורה המשמורן. במקרים המתאימים יוסיף ביהמ"ש וימנה מומחה בתחום בריאות הנפש לצורך ביצוע בחינה מעמיקה יותר של מסוגלותם ההורית של ההורים. יודגש כי בחוק גם קיימת קביעה כללית (הניתנת לסתירה), כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם. בדרך כלל, קובע ביהמ"ש כי הילדים המשותפים יהיו במשמורת האם למרות שיש מקרים יוצאי דופן שבהם יקבע ביהמ"ש כי הילדים יהיו בחזקת האב וזאת בדר"כ בעקבות חוות דעת חד משמעית של פקידת הסעד ו/או המומחה למסוגלות הורית.
מהי סמכות מקבילה של בית הדין הרבני?
כאמור הסמכות לדון בתביעות הנ"ל הנן בידי בימ"ש למשפחה. אולם, בתנאים מסויימים גם ביה"ד הרבני יכול לדון בתביעות אלה. במסגרת תביעה לגירושין המוגשת לביה"ד, ורק במסגרת תביעת לגירושין, ניתן לצרף ולכרוך את התביעות הנ"ל: משמורת ילדים, מזונות אשה ותביעות רכוש, ולהגישן כחלק מתביעת הגירושין לביה"ד הרבני. יודגש כי ישנם תנאים מקדמיים שצריכים להתקיים על מנת שביה"ד יהיה מוסמך לדון בתביעות המצורפות ובהם התנאי העיקרי שתביעת הגירושין וצירוף יתר התביעות נעשו מתוך רצון וכוונה אמיתיים להתגרש ולא רק ממניעים טקטיים ומוך רצון לרכוש יתרונות על פני בן הזוג האחר. עוד יודגש כי מזונות ילדים לא ניתנים לצירוף וכריכה לתביעת גירושין והם תמיד יהיו בסמכות ביהמ"ש למשפחה.
מהי תביעה למזונות ילדים?
כשקיים סכסוך בין בני זוג, זכאית האשה להגיש בכל עת לבימ"ש למשפחה תביעה נגד בעלה לתשלום למזונות ילדים. תביעה זו הנה תביעה לחייב את הבעל לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכלכלתם ובגידולם של הילדים והיא כוללת את כל הצרכים להם זקוקים הילדים החל ממזון, דרך לבוש, לימודים, בריאות, וכלה בדיור והוצאות החזקת דיור. ככלל, עפ"י החוק החל כיום על יהודים, חובת תשלום מזונות לילדים המשותפים, ככל שמדובר בצרכים הכרחיים, חלה באופן בלעדי על הבעל. יודגש כי קיימים מקרים ומצבים שבהם תחול על האם חובה להשתתף במזונות הילדים, כמו למשל במקרה שמדובר בילדים שמעל גיל 6 שנים, וכאשר האם עובדת ומשתכרת בשיעור שמעבר לנדרש לכיסוי צרכיה שלה.
מהי תביעה לשיתוף וחלוקת רכוש?
כל אחד מבני הזוג זכאי להגיש לביהמ"ש למשפחה תביעה לקבוע כי רכוש וזכויות מכל סוג שנצברו במשך שנות הנישואין ע"י בן הזוג השני הוא רכוש משותף ו/או במקרים המתאימים תביעה הפוכה, לקבוע כי רכוש מסויים אינו רכוש משותף (למשל רכוש שהגיע לבן הזוג בירושה). בתביעה זו ניתן גם לבקש לפרק את השיתוף ברכוש שבין בני הזוג ולחלקו ביניהם בין בדרך של מכירה בין בדרך אחרת של חלוקה.
