בחודש מאי השנה(2011), דן בית הדין הרבני בבקשה של אישה עגונה, להטיל על בעלה מאסר עד שייתן לה גט, בהתאם לסעיף 7א לחוק בתי דין דתיים משנת התשט"ז, 1956- חוק כפיית ציות (תיק מספר – 622918/19). מדובר במקרה של סרבנות גט קשה של בעל אשר מעגן את אשתו שנים ארוכות, ובימים אלו משלים 10 שנות מאסר עקב צווי הגבלה של מאסר כפיה, אשר הטיל עליו בית הדין עקב סירובו לתת גט לאשתו על פי החלטות פסקי דין חלוטים של בית הדין. מאסרו של הבעל המעגן נקבע מתוקף סעיף 3(ב) לחוק קיום פסקי דין אך הוא מוגבל לעשר שנות מאסר בלבד, ולכן מבקשת האישה להחיל את חוק כפיית ציות על בעלה ולכפות עליו גט גם לאחר 10 שנות מאסרו.
מהלך הדיון וטענות הצדדים
באי כוחם של שני הצדדים ניהלו את הדיון, כאשר כל צד העמיק את התנגדותו, והנסיונות לפייס את הבעל ולשכנעו לשחרר את אשתו מעגינותה, עלו בתוהו. בית הדין התרשם כי הבעל מעודד מהתקרבותה של תקופת המאסר אל סיום, וכי הוא נחוש להמשיך ולהחזיק בעמדתו. בהיעדר אפשרויות אחרות, ציווה בית הדין על העברת הבעל לבידוד בליל הסדר ובשאר ימי החג של פסח. באי הכוח משני הצדדים התבקשו לסכם בכתב את טענותיהם.
ב"כ הבעלהודה כי מדובר בסרבן גט המסיים בקרוב עשר שנות מאסר עקב אי קיום פסק הדין לגירושין. הבעל מסרב לתת את הגט גם כיום, ולטענתו עשר שנים הינן התקופה המקסימלית בה ניתן לאסור אותו, ותקופה זו עומדת להסתיים מכוח החוק. ב"כ הבעל טוענים כי פגיעה מעבר לתקופת זמן זו איננה סבירה או מידתית, ומנוגדת לחוק היסוד של כבוד האדם וחירותו ולרצונו של המחוקק, אחרת לא היה מגביל את העונש לעשר שנים. הגבלת התקופה שבמהלכה ניתן לנקוט בהליכי מאסר נגד סרבן גט, יש בה שלילה של נקיטתהליך דומה על ידי חוק אחר, שכן אחרת החוק המדובר היה מיותר, והפעלת החוק לנושא כפייה וציות בתום מיצוי המאסר על פי חוק אחר, ולאותה תכלית, איננה סבירה והגיונית. עוד נטען כי למרות תקופת מאסרו של הבעל, עד היום לא הוביל ההליך הזה לתוצאה, ולכן להליכי המאסר הללו אין כל תועלת מלבד העונש עצמו.
ב"כ האישהטענו, כי סעיף 7 של חוק קיום פסקי דין קובע בנוגע אל "שמירת דינים", כי מטרת החוק איננה לגרוע מסמכויות בית הדין, ולכן סמכותו של בית הדין לפעול בהתאם לסעיף זה לא נגרעה. על פי חוק זה בית הדין מוסמך להטיל מאסר כדי לכפות את הציות להחלטה המחייבת מתן גט, גם מעבר לתקופת המאסר הקבועה בחוק. כמו כן, נטען כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו מופר על ידי הנאשם עצמו, והוא זה שמסרב לשחרר את האישה מכבלי המאסר הכפוי עליה וכך פוגע בחירותה ובכבודה המעוגנים בחוק היסוד. נראה שבכוחו של הבעל להסיר מעליו ומעליה את עונשם. באי כוחה של האישה התריעו כי אם ישוחרר הבעל מהכלא, היא תיוותר לעד עגונה, ושבמאזן בין הגנה על כבוד האדם וחירות הבעל ובין הגנה על כבוד האדם וחירות האישה, יש להעדיף את אלו של האישה, שכן שניהם מצויים בידיו של הבעל והוא הפוגע בהם. עצם העובדה שהבעל מבקש את הפסקת מאסרו מוכיחה כי לא מוצו ההליכים, וכי ישנה תקווה שהבעל יבין שרק ציות לפסק הדין ומתן גט לאשתו יוציאו מן המאסר.
הכרעת הדין
בית הדין סבר כי באי הכוח של האישה צודקים בבקשתם, ורואים את מצב העובדות עין בעין יחד איתה. פסק הדין התקבל לאחר משפט ארוך ודיון מעמיק בעניינם של הצדדים. בית הדין קבע כי המאסר שניתן לפני כעשר שנים היה נסיון לסיים במהירות את הפרשה, אך הבעל נותר בסירובו. בית הדין התייחס לשאלת הסמכויות המצויות בידי בתי הדין לאכיפת פסקי הדין לגירושין, והתייחס להיסטוריה החקיקתית בעניין ולדרכים המשפטיות השונות לביצוע אכיפת פסקי הדין ולמנגנוני הפיקוח השונים. בית הדין העדיף במקרה זה את כבוד האישה וחירותה וזיכה אותה בפסק הדין, המחייב את הבעל לתת לה גט. כמו כן, נקבע כי בתום תקופת המאסר שהוטל על הבעל מתוקף חוק קיום פסקי דין, ייאסר הבעל לתקופה בלתי קצובה, עד שיסכים לתת גט לאשתו.
כבר בראשית הליכי הגירושין בין בני הזוג מתבקשת, כעניין ברור מאליו, הכרעה בשאלה בידי מי יוחזקו הילדים לאחר הפירוד בין הוריהם. כל אחד מההורים זכאי להגיש לבימ"ש למשפחה תביעת משמורת שבה הוא תובע כי הילדים יישארו בחזקתו ויתגוררו עמו לאחר הפירוד. בדרך כלל ימנה ביהמ"ש פקידת סעד לשם בדיקה ומתן חוות דעת בשאלה מי מבין ההורים הוא המתאים ביותר להיות ההורה המשמורן. במקרים המתאימים יוסיף ביהמ"ש וימנה מומחה בתחום בריאות הנפש לצורך ביצוע בחינה מעמיקה יותר של מסוגלותם ההורית של ההורים. יודגש כי בחוק גם קיימת קביעה כללית (הניתנת לסתירה), כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם. בדרך כלל, קובע ביהמ"ש כי הילדים המשותפים יהיו במשמורת האם למרות שיש מקרים יוצאי דופן שבהם יקבע ביהמ"ש כי הילדים יהיו בחזקת האב וזאת בדר"כ בעקבות חוות דעת חד משמעית של פקידת הסעד ו/או המומחה למסוגלות הורית.
מהי סמכות מקבילה של בית הדין הרבני?
כאמור הסמכות לדון בתביעות הנ"ל הנן בידי בימ"ש למשפחה. אולם, בתנאים מסויימים גם ביה"ד הרבני יכול לדון בתביעות אלה. במסגרת תביעה לגירושין המוגשת לביה"ד, ורק במסגרת תביעת לגירושין, ניתן לצרף ולכרוך את התביעות הנ"ל: משמורת ילדים, מזונות אשה ותביעות רכוש, ולהגישן כחלק מתביעת הגירושין לביה"ד הרבני. יודגש כי ישנם תנאים מקדמיים שצריכים להתקיים על מנת שביה"ד יהיה מוסמך לדון בתביעות המצורפות ובהם התנאי העיקרי שתביעת הגירושין וצירוף יתר התביעות נעשו מתוך רצון וכוונה אמיתיים להתגרש ולא רק ממניעים טקטיים ומוך רצון לרכוש יתרונות על פני בן הזוג האחר. עוד יודגש כי מזונות ילדים לא ניתנים לצירוף וכריכה לתביעת גירושין והם תמיד יהיו בסמכות ביהמ"ש למשפחה.
מהי תביעה למזונות ילדים?
כשקיים סכסוך בין בני זוג, זכאית האשה להגיש בכל עת לבימ"ש למשפחה תביעה נגד בעלה לתשלום למזונות ילדים. תביעה זו הנה תביעה לחייב את הבעל לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכלכלתם ובגידולם של הילדים והיא כוללת את כל הצרכים להם זקוקים הילדים החל ממזון, דרך לבוש, לימודים, בריאות, וכלה בדיור והוצאות החזקת דיור. ככלל, עפ"י החוק החל כיום על יהודים, חובת תשלום מזונות לילדים המשותפים, ככל שמדובר בצרכים הכרחיים, חלה באופן בלעדי על הבעל. יודגש כי קיימים מקרים ומצבים שבהם תחול על האם חובה להשתתף במזונות הילדים, כמו למשל במקרה שמדובר בילדים שמעל גיל 6 שנים, וכאשר האם עובדת ומשתכרת בשיעור שמעבר לנדרש לכיסוי צרכיה שלה.
מהי תביעה לשיתוף וחלוקת רכוש?
כל אחד מבני הזוג זכאי להגיש לביהמ"ש למשפחה תביעה לקבוע כי רכוש וזכויות מכל סוג שנצברו במשך שנות הנישואין ע"י בן הזוג השני הוא רכוש משותף ו/או במקרים המתאימים תביעה הפוכה, לקבוע כי רכוש מסויים אינו רכוש משותף (למשל רכוש שהגיע לבן הזוג בירושה). בתביעה זו ניתן גם לבקש לפרק את השיתוף ברכוש שבין בני הזוג ולחלקו ביניהם בין בדרך של מכירה בין בדרך אחרת של חלוקה.
