"חזקת הגיל הרך" היא הקביעה לפיה טובתם של ילדים קטנים, פעוטות עד גיל 6 ("קטני קטנים" בלשונו של הדין העברי), היא לגדול עם אמם.
"חזקת הגיל הרך" מעוגנת בהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962: כאשר בא בית המשפט לבחור הורה-משמורן לקטינים יבחר באם, בהיעדר הסכמה אחרת בין הצדדים; או בלשון החוק: "לא באו ההורים לידי הסכם … רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים … כפי שיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
"חזקת הגיל הרך" מגלמת הנחה חברתית ותרבותית – ויש יגידו אפילו ביולוגית-טבעית – לפיה ההורה המתאים יותר לגדל את הפעוט במקרה של פירוד בין ההורים ומי שנמצא בעמדה לתת מענה טוב יותר לצרכיו של הפעוט הוא האם.
מ"חזקת הגיל הרך" נגזר מערך שלם של זכויות ושל יחסי כוחות בין ההורים המתגרשים.
"וועדת שניט" הוא שמה של וועדה בראשותו של הפרופ' דן שניט, שמונתה בשנת 2005 על-ידי שרת המשפטים דאז ציפי לבני, לבחון את ההיבטים המשפטיים להסדרת האחריות ההורית בגירושין. בכתב המינוי שלה נתבקשה הוועדה לבחון את הכללים הקבועים בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ביחס לשיתוף ולחלוקה של האחריות ההורית בתקופת הגירושין ולאחריה ואת יישומם בפרקטיקה הקיימת בבתי המשפט לענייני משפחה ובבתי הדין הדתיים השונים. בפרט התבקשה הוועדה ליתן המלצותיה לעניין הצידוק להמשך תחולתה של "חזקת הגיל הרך" שבסעיף 25 לחוק, בד בבד עם בחינת הצורך לעיגון בחקיקה של הסדרים חלופיים לגבי החלוקה והשיתוף באחריות ההורית בגירושין.
הוועדה עומדת על כך שביסוד "חזקת הגיל הרך" עומדת הנחה לפיה על אף שהחוק ממשיך ומחזיק משני ההורים בצוותא-חדא כאפוטרופסים על ילדיהם, טובת הילד מחייבת את הימצאותו במשמורת אצל אחד מהם בלבד. כתוצאה מכך, מתגוררים הילדים אצל אחד ההורים ולהורה השני מוענקים הסדרי קשר וראייה בלבד. במצב עניינים זה, ההורה-המשמורן הופך, הלכה למעשה, להורה העיקרי – מי שבידו מידה רבה של שליטה על הילד כמו גם על אופן מימושו של הקשר עם ההורה האחר. הוועדה עומדת על כך שהילדים מתגוררים בדרך כלל אצל האם: בתחילה בשל גילם הרך, או בשל הרצון שלא להפריד בין אחים (שחלקם עדיין בגיל הרך), ולאחר מכן, גם כאשר הם גדלים, מכיוון שטובתם מחייבת, שלא לשנות את ההסדר שהתרגלו אליו.
עמדתה של הוועדה היא, שגישה זו אינה עולה בקנה אחד עם ההתחייבות הבינלאומית שנטלה על עצמה ישראל בעת שאימצה את האמנה לזכויות הילד והתחייבה להתאים את הדין הפנימי שלה להוראותיה. לטענת הוועדה, האמנה מדברת בלשון של "אחריות הורית" שהיא זכות של הילד כלפי הוריו. הוועדה מוצאת שההסדר החוקי בישראל המדבר בלשון של "אפוטרופסות" – שהיא הזכות לשלוט על ענייניו של אדם אחר, במקומו – אינו תואם תפיסה זו. ביטוי זה מבטא, לטענת הוועדה, תפיסה עקרונית לפיה הורים שולטים בילדיהם, ובעת גירושין ניתנת שליטה זו בפועל בידיו של ההורה-המשמורן (או לפחות נתפסת כך). תפיסת האחריות ההורית, שמקדמת הוועדה, משמעה שהילד הוא אדם עצמאי והיא מתרכזת בו; במקום גישת האפוטרופסות המתרכזת בהורה. בעוד אשר על אפוטרופסות יכול אדם לוותר הנה אדם אינו להתחמק מאחריותו ההורית.
לפי הוועדה, תנאי ראשוני לכך שזכותו של הילד תוכל להתממש הוא קיומו של קשר מיטבי ומירבי של הילד עם שני הוריו. הסדרי הראייה והקשר, בעיצובם בדין הישראלי הקיים, אינם מספקים זאת, לטענת הוועדה, כיוון שהם חיובים המתקיימים בין שני ההורים לבין עצמם ולא חובה המוטלת על ההורה-המשמורן כלפי ילדו לקיים את הקשר עם הורהו השני.
הוועדה אף מוסיפה ומציינת, כי במרבית המדינות בהן נהגה "חזקת הגיל הרך" או קביעה משפטית דומה לה, היא בוטלה.
על ההשלכות האפשריות של ביטול "חזקת הגיל הרך" נרחיב בהזדמנות אחרת.
כבר בראשית הליכי הגירושין בין בני הזוג מתבקשת, כעניין ברור מאליו, הכרעה בשאלה בידי מי יוחזקו הילדים לאחר הפירוד בין הוריהם. כל אחד מההורים זכאי להגיש לבימ"ש למשפחה תביעת משמורת שבה הוא תובע כי הילדים יישארו בחזקתו ויתגוררו עמו לאחר הפירוד. בדרך כלל ימנה ביהמ"ש פקידת סעד לשם בדיקה ומתן חוות דעת בשאלה מי מבין ההורים הוא המתאים ביותר להיות ההורה המשמורן. במקרים המתאימים יוסיף ביהמ"ש וימנה מומחה בתחום בריאות הנפש לצורך ביצוע בחינה מעמיקה יותר של מסוגלותם ההורית של ההורים. יודגש כי בחוק גם קיימת קביעה כללית (הניתנת לסתירה), כי ילדים עד גיל 6 יהיו במשמורת האם. בדרך כלל, קובע ביהמ"ש כי הילדים המשותפים יהיו במשמורת האם למרות שיש מקרים יוצאי דופן שבהם יקבע ביהמ"ש כי הילדים יהיו בחזקת האב וזאת בדר"כ בעקבות חוות דעת חד משמעית של פקידת הסעד ו/או המומחה למסוגלות הורית.
מהי סמכות מקבילה של בית הדין הרבני?
כאמור הסמכות לדון בתביעות הנ"ל הנן בידי בימ"ש למשפחה. אולם, בתנאים מסויימים גם ביה"ד הרבני יכול לדון בתביעות אלה. במסגרת תביעה לגירושין המוגשת לביה"ד, ורק במסגרת תביעת לגירושין, ניתן לצרף ולכרוך את התביעות הנ"ל: משמורת ילדים, מזונות אשה ותביעות רכוש, ולהגישן כחלק מתביעת הגירושין לביה"ד הרבני. יודגש כי ישנם תנאים מקדמיים שצריכים להתקיים על מנת שביה"ד יהיה מוסמך לדון בתביעות המצורפות ובהם התנאי העיקרי שתביעת הגירושין וצירוף יתר התביעות נעשו מתוך רצון וכוונה אמיתיים להתגרש ולא רק ממניעים טקטיים ומוך רצון לרכוש יתרונות על פני בן הזוג האחר. עוד יודגש כי מזונות ילדים לא ניתנים לצירוף וכריכה לתביעת גירושין והם תמיד יהיו בסמכות ביהמ"ש למשפחה.
מהי תביעה למזונות ילדים?
כשקיים סכסוך בין בני זוג, זכאית האשה להגיש בכל עת לבימ"ש למשפחה תביעה נגד בעלה לתשלום למזונות ילדים. תביעה זו הנה תביעה לחייב את הבעל לשאת בכל ההוצאות הכרוכות בכלכלתם ובגידולם של הילדים והיא כוללת את כל הצרכים להם זקוקים הילדים החל ממזון, דרך לבוש, לימודים, בריאות, וכלה בדיור והוצאות החזקת דיור. ככלל, עפ"י החוק החל כיום על יהודים, חובת תשלום מזונות לילדים המשותפים, ככל שמדובר בצרכים הכרחיים, חלה באופן בלעדי על הבעל. יודגש כי קיימים מקרים ומצבים שבהם תחול על האם חובה להשתתף במזונות הילדים, כמו למשל במקרה שמדובר בילדים שמעל גיל 6 שנים, וכאשר האם עובדת ומשתכרת בשיעור שמעבר לנדרש לכיסוי צרכיה שלה.
מהי תביעה לשיתוף וחלוקת רכוש?
כל אחד מבני הזוג זכאי להגיש לביהמ"ש למשפחה תביעה לקבוע כי רכוש וזכויות מכל סוג שנצברו במשך שנות הנישואין ע"י בן הזוג השני הוא רכוש משותף ו/או במקרים המתאימים תביעה הפוכה, לקבוע כי רכוש מסויים אינו רכוש משותף (למשל רכוש שהגיע לבן הזוג בירושה). בתביעה זו ניתן גם לבקש לפרק את השיתוף ברכוש שבין בני הזוג ולחלקו ביניהם בין בדרך של מכירה בין בדרך אחרת של חלוקה.
